היה זה עוד יום יפהפה ושטוף שמש בכפר קורלט השוכן בעמק הנעלם למרגלות נהר המקומבו. הציפורים שרו במלוא גרונם כמו מקהלת ילדים מתוזמנת היטב אך חסרת כישרון וריח פריחת הסיגליות בשילוב הניחוחות ממטבחה של כרמלה יצר ככל הנראה ריאקציה כימית שגרמה לכל העמק להריח מביצים קשות שהושארו כמה ימים בשמש. אגוסטוס, עיקר פשוט ובא בימים, איבד את אשתו קורוזיה בהתפרצות הר הגעש חודשיים קודם והוא הרגיש על גג העולם בידיעה שהוא כבר לא צריך להחליף לה תחתונים 3 פעמים ביום עקב מחלת הרקטוס לפלפוס, מחלה דמיונית שגורמת לשרירי העכוז להירדם בשמירה בזמן תפקיד. מאז שקורוזיה הלכה לעולמה, אגוסטוס היה מחוזר ע"י כרמלה, הביג-מאמא של הכפר והוא ידע שאם הוא לא ימהר למצוא תירוץ אלטרנטיבי לארוחת הערב, הוא יקבל את דפיקת הדלת של שבע בערב עם כרמלה והפוייקה המפורסם (ולא מהסיבות הנכונות). מיותר לציין שלא היה לו חשק להעביר עוד ארוחת הערב עם כרמלה והפוייקה ואת הלילה עם חיבוקי האסלה (במיוחד לאור העובדה שבאותם ימים עדיין לא היו אסלות ולחבק בול-פגיעה זה לא נעים).
"איזה יום נפלא לצאת לדייג" חשב אוגסטוס. הוא ארז את תיק הדייג עם הפיתיונות האהובים (קרציות כלב) וקצת עוגיות חמאה, עלה על סוסו האהוב דילדו ויצא לדרך בעודו שורק את שירו האהוב "עכשיו שהיא מתחת אני לא צריך לנגב לה ת'תחת". כמו תמיד, הוא עצר בדרך בכפר הסמוך כדי לאסוף את מריו, נכדו האהוב. מריו שהיה רק בן 8, היה מצטרף לטיולי הדייג של סבו מאז שהיה קטן ומכיוון שהייתה זאת עונת הסלמון הם התראו כמעט כל שבוע. לוקח בערך שעתיים להגיע לנקודת הדייג האהובה והסודית של נהר המקומבו אך תמיד היה נדמה שהזמן טס עקב מאגר הסיפורים האין סופי של אגוסטוס והסקרנות של מריו. נקודת הדייג הסודית הייתה סוד שמור של זקני האזור אך אגוסטוס לקח את מריו לשם, לא לפני שהוא איים עליו שאם אי פעם יספר על המקום, הוא יחתוך לו את הפטמות וישתמש בהם כתופסני ואקום לצלוני רכב (הרכב הומצא כ-200 שנה לאחר מכן אך העובדות אינן חשובות).
הנוף בנקודת הדייג היה עוצר נשימה. באביב דובי הגריזלי היו מגיעים בהמוניהם כדי לאכול סלמון ולאגור שומן לקראת החורף (כן, כמו שדודה שושנה עושה כל השנה) וצמחי הקנאביס פרחו במלוא תפארתם. אגוסטוס ומריו התיישבו בצילו של עץ האלון הענק, הכינו את חכותיהם וחיכו בסבלנות. לא חלפו יותר מ-5 דקות וחוט הדייג נמתח בעוצמה רבה. אגוסטוס משך את החכה בציפייה לראות בסופו סלומון דשן ועסיסי אך למרבה הפתעתו גילה שתפס דג זהב. אגוסטוס נדהם, הוא הסתכל על מריו ואמר "פבאקו פיצ'ו גאלדה פישה" שמשמעותו "כבר 70 שנה שאני דג פה ובחיים לא ראיתי דג זהב" (מתורגם משפת הילידים שעם הזמן נכחדה). לפני שמישהו בכלל הבין את גודל ההפתעה, פער דג הזהב את פיו ואמר "בבקשה איש יקר, חוס על חיי ואתן לך 3 משאלות". אגוסטוס שוב הוכה בתדהמה, הוא הסתכל על מריו הקטן ואז שוב על הדג ואמר "איני חפץ בכלום דג נחמד, אשתי כבר מתה. אך אשחרר אותך לנפשך בשמחה רבה!" . דג הזהב איבד סבלנותו "מה זאת אומרת?! מה אתה מטומטם?! יש פה בחור נחמד שמנסה לכתוב ספר ילדים ועכשיו אתה דופק לו את כל הסיפור! אני יראה לך מה זה!". קפץ הדג על מריו הקטן והפילו לנהר. הזרם החזק לא השאיר שום סיכוי למריו הקטן ולאוגוסטוס לא נשאר אלה להביט במריו המסכן מנופף לעזרה ונסחף במורד הנהר עם הזרם. גופתו נמצאה שלושה ימים לאחר מכן במורד הנהר במצב של ריקבון מתקדם...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה