יומן מלחמה (מלחמת לבנון השניה)

(הסיפור אמנם ארוך, אבל זה מה יש, כשאתם תכתבו סיפור משלכם, תוכלו לקבוע את אורכו)

זה היה ככה....

חזרתי מהפלאפל של הצהריים ובדרך אני שומע ברדיו שהיתה תקרית בגבול, חשש לחיילים חטופים ועוד מתלוננת בשם א' שטוענת שהנשיא נגע לה בתחת...

אגף המודיעין של הפטריה מחפש מידע על פרשת הנשיא...  נשמח לקבל כל מידע, אפילו שולי ביותר שיעזור לנו לגלות את זהותו של הנשיא. לא יכול להיות שהדבר הזה מאחורי השולחן המשרדי עם דגל ישראל מאחור שלפעמים רואים בטלויזיה ופונים אליו "כבוד הנשיא" הוא באמת הנשיא?! אולי הוא ממלא מקום?

בקיצור אחר הצהריים כבר הודיעו לי בקשר על תרחיש "סנאי לבן" ובערב מערכת הכריזה של הקיבוץ הודיע על "כוננות ספיגה, כל התושבים מתבקשים לרדת למקלטים" (מיותר לציין שפרננדו הרב"ש אינו רדיופוני במיוחד, ורק מהקול שלו אתה משתין בתחתונים). מכיוון שאני ינשוף מלחמות ותיק ואני לא מפחד מכלום, לא ירדתי למקלט רק נעלתי את הבית, לקחתי סכין מטבח ונכנסתי מתחת למיטה עם פנס ובקבוקון "רסקיו"..

בבוקר כבר אשתי אמרה לי "בוא נעוף מפה עד שיגמר הבלאגן..." אמרתי לה "מה בגלל כמה קטיושות את נכנסת להיסטריה? את לא מגזימה? תארזי מהר אני כבר מוכן, ארזתי בלילה!" ויצאנו לדרך. כשהגענו לראש פינה, נזכרנו ששכחנו את אחד הילדים אז חזרנו בחזרה, ושוב יצאנו. אחרי כמה ימי שופינג (הלכנו לישון בקניונים) הגענו לאוהל של גאידאמק. היה אחלה, רק ששלמה מחצור נחר כל הלילה ורוחמה מראש פינה פיטפטה בנייד ללא הפסקה. שוקי דווקא היה אחלה והכין כל בוקר קפה על האש "אסלי, אסלי". היה גם את מושיקו, אבל הוא בכלל מת"א. כששאלתי אותו מה הוא עושה שם, הוא אמר שהוא שם בשביל לתמוך בתושבי הצפון. אז אמרתי לו "אם אתה רוצה לתמוך, תן לי את המזרון והכרית שלך ותחזור לדירה שלך בת"א". הוא קצת נעלב אבל אחרי שיחה מלב אל לב הוא הבין שהריח פה שלו כל בוקר לא ממש עוזר לתושבי הצפון. גם הקטע הזה שבכל מקום "מחבקים את תושבי הצפון" הביא לי את הסעיף.

דוגמא קטנה למטרת הסבר המשפט האחרון:

במהלך שהותי במרכז נזקקתי לעדשת מגע (אחד הילדים באוהל גנב לי). נכנסתי לאופטיקה (השם שמור במערכת) ושאלתי על מחיר. כשהמוכרת אמרה לי 250ש"ח לאחת, התעלפתי. כשקמתי שוב על הרגליים והגישו לי כוס מים אמרתי לה "בוא'נה, אצלנו בקרית שמונה זה עולה כמעט חצי". היא אמרה "פה זה לא קרית שמונה" ונפרדנו כידידים שלא עשו ולא יעשו עסקים ביחד. (חכו, עוד לא הגענו לשיא). כעבור עשר דקות, בעודי נוסע במכוניתי, אני מבחין בשלט חוצות ענק ובו כתוב סגול על גבי לבן "אופטיקה ***** מחבקת את תושבי הצפון". עצרתי את האוטו והבטתי בשלט כמה דקות, אח"כ נרדמתי על ההגה וכשהעיר אותי שוטר ואמרתי לו שאין לי איפה לישון חזרתי לחנות. כשנכנסתי, המוכרת אומרת לי "נו, בסוף חזרת, אההה?" אז אמרתי לה "בטח שחזרתי, אני תושב צפון ואני דורש שתביאי לי חיבוק עכשיו!". את הלילה ביליתי במעצר.

כעבור שבוע, הרגשתי פרץ געגועים לצפון וישר הרמתי טלפון לשאול מה"בארבי" ואמרתי לו "שאול, אני רוצה לעשות אירוע בבארבי לתושבי הפטריה" קיוויתי שהוא יגיד שאין לו תאריך פנוי ואז אני יוכל להגיד לאנשים שמאוד רציתי לעשות אירוע אבל...".  הוא אמר "בדיוק התפנה לי תאריך ביום רביעי וזה נשמע אחלה רעיון..." אמרתי "וואללה?, ממממ....., אני לא יודע אם...., אולי צריך לחשוב על זה... טוב נו, בוא נעשה את זה". לאחר כמה SMSים הבנתי שאני לא היחיד שמתגעגע לצפון והרבה חברה' בעניין. פתאום התעוררתי על הבמה "בבארבי" כשעשרים ושתיים אלף איש בקהל צועקים "שורש, שורש, שורש, תרד כבר מהבמה!". האמת שמאוד התרגשתי... כשירדתי מהבמה, אחרי שקיבלתי איומים על חיי, ניגש אלי יאיר לפיד (אין לי מושג איך הוא הגיע לשם) ואמר לי "הייתם ממש מתוקים!" אז אמרתי לו "יש מצב אתה מצליח להכניס אותי לפסטיגל או לערוץ הילדים?". הוא ישר הוציא את הפלאפון מהכיס והעביר אותו לכיס השני. כ"כ כעסתי שקראתי לכמה חברה' מהצוות וניסיתי לשכנע אותם לקפוץ עליו, כולם אמרו שהוא נראה ממש חזק אז ירדנו מזה. רק נמרוד לא שמע את המשך השיחה וכבר היה תלוי על צווארו. למזלנו יאיר לא שם לב בכלל שמישהו תלוי עליו והספקנו להוריד את נמרוד לפני שתתפתח מהומה (למי שלא מכיר, נמרוד הוא הבן אדם היחידי שבגיל 30 נראה יותר צעיר ממסיבת הבר מצווה שלו וגם שוקל פחות). את המשך הערב אני לא ממש זוכר...

עבר עוד שבוע ואני החלטתי להשאיר את המשפחה ולחזור לצפון ליומיים לעשות כמה סידורים. הנסיעה לצפון היתה נעימה מתמיד, הכבישים היו כמעט ריקים, ובצומת עמיעד עברתי לשלב ב' של התכנית. לבשתי את השכפ"ץ והקסדה וקראתי לגרר (יש לי ביטוח גרירה). כעבור שעה הגיע הגרר ואמרתי לנהג שאני תקוע וצריך לקחת את האוטו לקיבוץ דן. נכנסתי לבגאז' ונסענו. כשהגעתי לקיבוץ, נכנסתי מהר הביתה. הבומים נשמעו ברקע מאוד רחוקים ואני זוכר את עצמי חושב "לא כזה נורא פה...". כעבור דקה נשמע "בבבבבום" ענק!!! ואחריו עוד אחד ועוד אחד (בחיים שלי לא שמעתי כזה חזק). ישר חבשתי את מסיכת הגז וזינקתי שוב מתחת למיטה. אני אומר לכם, ממש בנס ניצלתי! כשהתקשרתי לאח שלי להיפרד ולהגיד לו שהוא יכול לקבל את אוסף הדיסקים שלי, הוא אמר לי שזה בכלל היה "יציאה" שלנו (הוא נשאר כל התקופה בצפון, אז הוא כבר היה מומחה).

למחרת חזרתי למרכז ולקחתי את המשפחה ל"אירוע לתושבי הצפון" בגני התערוכה. היה דווקא נחמד עד השלב שחילקו אותנו לקבוצות ומצאתי את עצמי יושב במעגל עם משפחתי, שתי פסיכולוגיות ועוד כמה צפונים שפרצו בבכי כל פעם שהיה תורם לדבר. כששאלו אותי מה אני מרגיש אמרתי (אני הרי גבר) "לא נורא, תקופה מחורבנת אבל גם בזה אפשר למצוא דברים טובים, נעבור את זה על הצד הטוב ביותר ויהיה בסדר". אחת הפסיכולוגיות הסתכלה עלי במבט עמוק ואמרה לי "זה בסדר להרגיש כאב" אז אמרתי לה "לא זה לא בסדר, השלפוחית שלי הורגת אותי ואני יוצא להשתין". אח"כ הייתי במעגל מתופפים ושרנו ביחד את "עוד יבוא שלום עלינו" וגם את "ואני, אני רק בן-אדם..." וכמובן את "יחד, לב אל לב..." ובסיום החלפנו שרוואלים עם כולם והתחבקנו. אח"כ הייתה הופעה של עברי לידר. בסוף ההופעה אלפי ילדים נהרו בהיסטריה כדי לבקש חתימה ואני הסתכלתי על בני הגדול במבט של "על תחשוב על זה אפילו!"

אם גם אתם חשים צורך לשתף אותנו בחוויות שלכם מהמלחמה, תשמרו אותם לעצמכם, זה לא מעניין אותנו...